פגומים - ענני כותנה שחורים - ספר שני בסדרת בתוך הוורידים

פרק 1

האדלי

אני יושבת במרפסת, מכווצת את שפתיי סביב הסיגריה שלי ולוקחת שאיפה עמוקה. אני מכניסה את הרעלנים לריאותיי בזמן שעיניי סורקות את האופק האביך. תמיד פחדתי מגבהים, אבל כשסלואן ואני החלטנו לעבור לגור ביחד, האפשרויות שלנו היו מוגבלות. הצלחנו למצוא דירת שלושה חדרים במחיר סביר. הבעיה היחידה היא שהדירה בקומה הארבע־עשרה, וזו הקומה שהכי קשה להשכיר.

אם תשימו לב במעלית, תראו שהקומה השלוש־עשרה לא קיימת. למספר הזה יש מוניטין שלילי שהוא מביא מזל רע, אז מחקו לחלוטין את המספר. אבל במציאות הקומה השלוש־עשרה קיימת, רק המספר לא נמצא שם, וככה למעשה, הקומה הארבע־עשרה היא בעצם הקומה השלוש־עשרה.

אתם מבינים לאן אני חותרת?

למרות שאין כפתור שכתוב עליו שלוש־עשרה, כשלוחצים להגיע לקומה - אתם עדיין בקומה הזאת.

אף אחד לא רוצה לגור בקומה הזאת, חוץ מאנשים כמונו, שלא שמים זין או שגם ככה מושכים אליהם מזל רע. אז מה עדיף, לברוח מדבר כזה או להתמסר אליו?

אני מטה את ראשי לאחור, נושפת אוויר באיטיות וצופה בעשן המסתלסל לשמי הערב. אני אוחזת בידיות הכיסא ודוחפת אותו לאחור, מוודאת שאני קרובה ככל האפשר למרכז הבניין. אומנם הסכמתי לגור פה, אבל לא התגברתי על פחד הגבהים שלי, רק למדתי איך לחיות איתו, ולא להתקרב מדי לקצה.

בחצי השנה האחרונה התרחקתי עד כמה שאפשר מהקצה. אחרי הסיפור עם אנדר, בקושי הצלחתי לעבור יום שלם בלי להתפרק. הוא גרר אותי איתו למעמקי הגיהינום, ואיכשהו הצלחתי להיחלץ משם. איכשהו שרדתי. הלוואי שיכולתי לומר שגם הוא הצליח.

אחרי היום שבו הוא לקח מנת יתר וניתק אותי מחייו, לא שמעתי ממנו שוב. התקשרתי אליו שוב ושוב במשך מספר ימים. הוא מעולם לא הדליק את הטלפון שלו. בסופו של דבר, המספר נותק, ואני הפסקתי לנסות. הופעתי בדירה שלו כל יום במשך שבועות. ביום שבעל הדירה שלו הופיע עם הודעת פינוי, ישבתי על הרצפה מחוץ לדלת שלו וייבבתי לתוך זרועותיי.

ערב אחד, עוד לפני שיצאתי מהמעונות, טרוי הופיע וחיפש את אבי. הוא ישב בדממה וצפה בי במבט מבולבל, בזמן שאני התאבלתי לבד על אובדנו של אנדר. התקווה מעולם לא חזרה, אבל בערב ההוא טרוי נתן לי משהו שאף אחד אחר לא יכל לתת לי.

טרוי שמר על קשר עם אנדר, אחרי שהוא נעלם לי. הוא לא הסכים להגיד לי איפה הוא, אבל הוא לפחות ידע להגיד לי שהוא בחיים. ההתמכרות שלו בלעה אותו בעודו בחיים, אבל הוא עדיין נושם.

זה היה לפני כמה חודשים. אני יכולה רק לקוות שהוא עדיין נושם.

אני יושבת לבד בדממה, צופה בחיי העיר הרוחשים על הקרקע מתחתיי ומעשנת את הסיגריה שלי עד לפילטר. צליל נקישה מאחוריי מושך את תשומת ליבי ואני מסתובבת בכיסאי ומגלה את סלואן מקישה באצבעה על דלת הזכוכית. היא מחייכת ומסמנת לי להיכנס פנימה. אני מסתכלת מאחוריה ורואה כמה מהחברים שלנו מסדרים את ״קלפים נגד האנושות״ על השולחן בסלון ומניחים עליו גם מגוון משקאות.

עד כמה שאני אוהבת לגור איתה ולא שונאת את החיים שלי, אני נהנית מהזמן שלי לבד. אני אוהבת את השקט, את הבדידות ואת המחשבות הפולשניות על אנדר שמערפלות לי את המחשבה.

אני מכבה את הסיגריה שלי במאפרה, קמה באיטיות ונאנחת, מביטה פעם נוספת מהמרפסת. השמש שוקעת באיטיות באופק, השמיים בצבע כתום והעננים נצבעים בוורוד.

עוד יום שבו השמש שוקעת, ואני נשארת עם ריקנות בתוכי. ריקנות שאני מנסה נואשות להסתיר. אני תוהה אם גם אנדר צופה בעוד יום שנגמר, איפה שלא יהיה.

עוד יום שבו אנחנו לא יחד.

אני עומדת במטבח ורואה את כולם יושבים בסלון וצוחקים מהמשחק שהם משחקים. כאילו אני מנותקת מהכול, כמו מתבוננת מהצד, רואה איך החיים ממשיכים ואני עדיין תקועה בעבר.

״מה קרה, אחותי?״ שואלת סלואן ודוחקת בי בזרועה. ״את נראית אבודה.״

כי אני באמת אבודה.

אני מעיפה לעברה מבט ומחייכת חיוך קטן ומזויף לחלוטין. ״הכול טוב,״ אני משקרת. ״אני רק עייפה מהעבודה היום.״ נהייתי טובה בלשכנע את כולם שאני בסדר. כל זה הצגה, אבל כל עוד המסכה שלי נשארת עליי, אף אחד לא יכול לראות כמה אני שבורה מבפנים.

אני רואה את סלואן ניגשת למקרר ולוקחת בירה מהמדף. היא מסתובבת ומסירה את הפקק בגיחוך. ״את יודעת, ריילנד שואל עלייך הרבה.״

ריילנד הוא אחד מהבחורים שהפכו חלק ממעגל החברים שלנו. פגשנו אותו בסמסטר שעבר באחד משיעורי המדע שלנו. סלואן ואני כאן בשביל תוכנית לימודי הסיעוד אבל הוא לומד במכללה לימודי קדם רפואה. יש לו שאיפות גבוהות ומרץ שאפשר רק לקנא בו.

לא התחשק לי להכיר חברים חדשים כשרק נפגשנו, אבל הוא היה עקשן. היה קשה לסרב לשיער החום הסבוך שלו ולעיניו האפורות והרכות אחרי שהוא ניסה במשך שבועות רק לדבר איתי. מעבר למראה ההורס שלו, התחברתי במהרה לבחור הטוב שהוא.

מה שרואים זה מה שמקבלים. לא אג'נדות סודיות ולא מניעים נסתרים.

וסמים? הוא לא מעז לעשן אפילו ג'וינט.

״תעשי לי טובה.״ אני פולטת אנחה בייאוש ומגלגלת את עיניי לעברה. ״אנחנו רק חברים.״

החיוך המטופש הזה עדיין נמצא על הפנים של סלואן כשהיא מרימה את גבותיה. ״ויצא שהוא מעוניין בך.״

אני משלבת את זרועותיי על חזי ומעיפה בה מבט. ״זה לא אומר שאני רוצה להיות יותר מידידה שלו.״

״אולי כדאי שתהיי,״ היא אומרת ומושכת בכתפיה. הפנים שלה מתרככות מעט כשהיא מתקרבת לעברי ותופסת את זרועי בעדינות. ״אולי הגיע הזמן להתקדם. הוא לא חוזר, אחותי.״

אני בולעת את הגוש שמצטבר בגרוני ועוקבת במבטי אחרי עיניה של סלואן, שמביטות חזרה לכיוון הסלון. אני קולטת את ריילנד מסתכל עלינו, וחיוך עולה על שפתיו כשמבטי פוגש במבטו. הוא מרים את כוסו כדי להריע לי ואני מהנהנת בתגובה, היד שלי ריקה. הוא מטה את ראשו אחורה ושותה באיטיות את הבורבון בכוסו.

הוא ההפך הגמור של אנדר, ואולי זה בדיוק מה שאני צריכה.