דף הבית > חנות > הנפילה מכוח המשיכה וההתנגדות לכוח המשיכה - ספר ונובלה
 הנפילה מכוח המשיכה וההתנגדות לכוח המשיכה -  ספר ונובלה
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: חנות חנות ספורט/ריקודים/מוזיקה
מספר עמודים: 453
תרגום: יעל צוק
עריכה: מירה רוזנפלד

הנפילה מכוח המשיכה וההתנגדות לכוח המשיכה - ספר ונובלה

         
משתתף במבצע מבצע 19.90
תקציר

נובלה הנפילה מכוח המשיכה 

אם לא חשבתי בעבר שאמיליה מסוכנת, הרי שעכשיו בהחלט חשבתי כך. היא לא הייתה בכלל מה שציפיתי. גם אחרי כל השנים האלה, בהן גרתי קרוב כל כך אליה, בהן שמעתי אותה מצחקקת עם אחותי בחדר השינה הסמוך לשלי - לא הקדשתי מחשבה רבה לחברה הכי טובה של אחותי.

אבל תוך שבוע אחד – הכול השתנה.

הכול. 

ספר ההתנגדות לכוח המשיכה

(במודפס כולל בתוכו את הנובלה הנפילה מכוח המשיכה)

כעת ברשימת 60 הספרים הנמכרים ביותר באמזון

הסיכון הגדול ביותר שלנו היה זה שלא לקחנו...

זה היה רומן אביבי מקרי לפני שלוש שנים. שבוע אחד של בילוי בהרים של ביג סור, ואף אחד לא שיער מה יקרה אחר כך. התעלמו מהעובדה שטוביאס ג´יימס היה השכן של אמיליה והאח הגדול של החברה הכי טובה שלה. התעלמו גם מכך שעם שובם, חלומות הכדורסל שלו המתינו לו ושללו מהם עתיד אפשרי.

כעת, אמיליה מגשימה את החלומות שלה בלוס אנג´לס, והחלום הגדול ביותר שלה עומד להתגשם.

הדבר האחרון שהיא ציפתה שיקרה הוא שהעבר והעתיד שלה יתנגשו זה בזה.

לא עכשיו.

לא כאן.

לא הוא.

אבל טוביאס מפציע שוב בחייה, כאילו לא עזב מעולם. למרבה הצער, היא לעולם לא תשכח מה קרה אחרי שעזב.

הכדור נמצא עכשיו במגרש של אמיליה, אבל טוביאס מסוגל לגנוב – את הכוח שלה, את הנחישות שלה, את ליבה... כשהוא מבקש הזדמנות שנייה להצית מחדש את הקשר ביניהם, התשובה היא פשוטה.

אי אפשר.

אלא אם כן הם יפרו את הכללים, שעליהם נבנו החלומות שלהם, ויסכנו את הכול.

ביקורות

"כמו תמיד, הפרוזה של ק.ק. אלן מרגשת וממכרת, תמהיל מושלם של חרדה, עילפון וחריפות. אל תחכו. קראו את הספר מייד! תודו לי אחר כך.  ניקול פרנץ´, סופרת רבי-מכר של USA Today.

"ללא ספק, אחד הספרים האהובים עליי השנה. ברצינות, כל כך טוב!" Evergrowing Book Obssesion

"Defying Gravity היה ללא ספק אחד הספרים שהכי ציפיתי להם הקיץ, והיה כל כך שווה לחכות! זהו רומן ספורט מדהים, שירתק אתכם מן ההתחלה ועד הסוף. ק.ק. אלן מוכיחה פעם נוספת את כישרונה הגדול באמצעות רומן מרגש באמת, מלא בסצנות עוצרות נשימה וכל הדברים שגורמים לנו להתעלף! Book Maniac Forever

"אני אוהבת את הסיפור הרומנטי השני הזה, שממיס לך את הלב! מקסים, שובר לב, אבל כל כך מתוק, שיגרום לך לחייך. 5 כוכבים מתוך 5."  Sweet & Spicy Reads

"OMGOMG !  הספר הזה גרם לי להתרגש, עשה לי עור ברווז. ק.ק. תמיד מצליחה להביא סיפור להבשלה מלאה, בחן ובאלגנטיות טהורה. הסיפור הזה לא היה שונה!  זה היה הספר של ק.ק. אלן שהכי אהבתי, בפער גדול. 10 כוכבים, אם זה אפשרי!  Shasta Hope Reviews

"במערבולת של חרדה, עם מהלומה רגשית אחר מהלומה רגשית, ואהבה עוצמתית כל כך עד שהיא נאבקת בכוח המשיכה, ק.ק. אלן מביאה לנו פעם נוספת סיפור אהבה נפלא, מעורר השראה, עוצר נשימה, שאי אפשר לשכוח. כבר מן ההתחלה, תשקעו עמוק בתוך העולם הזה של ריקוד וכדורסל."  BookishAurora

"הייתה שם הכמות המושלמת של חרדה קיומית. הסיפור הזה עורר כל רגש אפשרי, ואני הייתי מהופנטת. הוא גרם לי לצחוק והוא גרם לי לבכות בשביל אמיליה וטוביאס, גם בעצב וגם באושר.

 Books, Love Skye   Dear

"Defying Gravity הוא רומן של הזדמנות שנייה, וכן, וואו, הוא נותן לכם לחוות את כל סוגי הרגש!" 

The Sassy Nerd Blog Review

"האהבה בין טוביאס לאמיליה היא אהבה שמתעלה על כל דבר שקראתי אי פעם! צאו למסע המדהים הזה, ותלמדו כיצד אהבה, חברות והאמת של הלב, יכולים להוציא את נשמתכם לחופשי! אחד מספרי ק.ק. אלן האהובים עליי!"  Words We Love By Blog

"מה שנכתב יפה כל כך, אבל, בו זמנית היה מתסכל כל כך עבור הקורא, היה האופי ה-back and forth של קו-העלילה. כשקראתי את המילה האחרונה, פשוט רציתי לשבת, לחייך ולבכות. כל הכבוד, מיז אלן. מבין ספרייך, Defying Gravity הוא הספר האהוב עליי, בפער גדול!!"  Lager & Kefse Book Blog

"Defying Gravity הוא ספר שתרגישו עד לשד עצמותיכם. לעיתים, בזמן שתקראו את הספר הזה, הלב שלכם יפעם חזק כל כך, עד שעיניכם יתמלאו בדמעות והנשימה שלכם תיעצר. המילים של ק.ק. יעטפו לכם את הלב ואת הראש."  Everything Marie Book Blog

"הספר הזה הוא אחד מהספרים "על אש נמוכה" הטובים ביותר שקראתי עד היום. אם אתן אוהבות הזדמנויות שניות, רומנים על האח של החברה הכי טובה, רומנים אסורים, ריקוד וכדורסל... אז הספר הזה הוא בשבילכן!" Fiction Beer and Cupcakes

 

 

 

פרק ראשון

הנובלה הנפילה מכוח המשיכה 

פרק 1

אמיליה

שריקה חדה חתכה את האוויר כשיצאתי מן המכונית שלי ופסעתי על השוליים של 'דרך קניון לטיגו'. נאנחתי כשעיניי הבחינו בנזק. הספקתי לנסוע פחות מחמש דקות מהבית, כשהמיאטה1 הכסופה שלי נכנסה לתוך בור בכביש. בדיוק המזל שלי.
כרעתי באיטיות ובהיתי בצמיג המנוקב שלי. פרץ קללות חלף במוחי. נזפתי בגומי המפוצץ והנדתי בראשי. "הייתה לך עבודה אחת."
היו לי שעה וחצי להגיע ללוס אנג'לס, ועם התנועה העמוסה, גם כך חששתי שלא אספיק להגיע בזמן. הסתכלתי סביב ותהיתי למי להתקשר כדי שיחלץ אותי מהבלגן הזה. ההורים שלי יתקשרו לגרר ואחר כך לשירות הסעות שייקח אותי ישר הביתה, ושם ברור שאקבל הטפה על כך שאני צריכה לשים לב למה שקורה סביבי.
או שאני יכולה להתקשר אל החברה הכי טובה שלי, ושכנתי, טריניטי - שידעתי שכרגע היא לומדת לקראת המבחן הגדול שלה בכימיה.
עד כמה ששנאתי את עצמי על כך שבחרתי להפריע לטריניטי, זו הייתה האפשרות האמיתית היחידה שלי. התגובה שלה הייתה מיידית.
טרין: עזרה בדרך!
הנשימה הבאה שלי הייתה עמוקה. היא שטפה ממני את המתח שחשתי כמה דקות קודם לכן. טריניטי הייתה חברה מהסוג שלא מהסס לעזור לחברה הכי טובה שלה שנקלעה לצרה, ולא משנה מה מתרחש בחייה שלה. אני אקנה לה קפה בסטארבקס ואשכנע אותה להסיע אותי ללוס אנג'לס. היא תוכל ללמוד שם.
אוף. הבטן שלי התהפכה ממחשבותיי האנוכיות, אבל לא יכולתי להישאר אפילו יום אחד נוסף במאליבו. כל מה שאהבתי היה בלוס אנג'לס. טוב, מלבד טריניטי. היא הייתה הסיבה היחידה לכך שנשארתי בסביבה כל כך הרבה זמן, אבל מאחר ששתינו עמדנו לסיים את הלימודים תוך חודשים ספורים, לא יכולתי להישאר מאחור בזמן שהיא לומדת כדי להגשים את חלומותיה. היו לי חלומות משלי להגשים. חלומות גדולים, והם כולם התחילו ב- - Gravity Dance Complexמרכז גרוויטי לריקוד.
דחסתי את האכזבה שלי עמוק לתוך חזי ונכנסתי אל מושב הנוסע של מכוניתי. הגברתי את הווליום כדי לשמוע את השיר "Wide Awake" של קייטי פרי, והנחתי את כף רגלי על הדלת הפתוחה.
כעבור פחות מדקה, קפצתי כששמעתי את הצליל המוכר של מנוע מתקרב. לא. עיניי התרחבו, לחיי האדימו והחזה שלי התמלא באימה. לא, היא לא עשתה את זה. זה לא היה הצליל של סתם כל מנוע שהוא, ומבט אחד דרך השמשה הקדמית אישר את חשדי.
השברולט c/k 1966 הלבנה, שלא מזמן חזרה משיפוץ, הייתה למעשה ידוענית בפני עצמה, ותמיד גרמה להתרגשות בכל מקום שבו הופיעה. היא הייתה בבעלותו של לא אחר מאשר טוביאס ג'יימס, הידוע גם כאחיה של טריניטי וכובש הלבבות האולטימטיבי של מאליבו.
"זהב מאליבו", ככה המקומיים כינו אותו, כוכב בהתהוות. הוא היה ידוע בעיקר ביכולות הקליעה שלו בקבוצת הכדורסל של התיכון, אבל זה לא היה הדבר היחיד שכולם התרשמו ממנו אצלו. היה לו גם ממוצע ציונים מושלם במשך כל שנות התיכון.
אתלטי, חכם, ונאה - זה היה 'הזהב של מאליבו'. מעבר לחופי החולות הלבנים ולהיותה ביתו של קמפוס אוניברסיטת פפרדיין, היה למאליבו את טוביאס, כמשהו שהתושבים המקומיים יכלו להתגאות בו.
לפחות זה היה כך עד שהוא עזב באמצע העונה הראשונה שלו כשחקן כדורסל בקולג' בקבוצת ה"פפרדיין ווייבז", בלי כל הסברים או התנצלויות. הוא פשוט נשר מהלימודים לפני רבעון החורף, ונעדר במשך חודשים. איש לא הצליח למצוא אותו, והמשטרה לא הייתה מוכנה לעשות דבר, מאחר שהוא כבר לא היה קטין.
כשהוא סוף־סוף חזר, כמה חודשים מאוחר יותר, הוא לא ניסה לחזור ללימודים, וקבוצת ה"ווייבז" כבר סיימה את עונת הכדורסל שלה, עם יותר הפסדים מניצחונות, וכמובן שהם האשימו בכך את טוביאס. הוא היה המטרה הקלה הברורה, מאחר שהוא אפילו לא ניסה להגן על עצמו, אבל זה עדיין לא היה בסדר. הכול.
הפרפר החברתי של פעם הפך כעת לזאב בודד, נע ונד שנכנס אל העיר ויוצא ממנה כרצונו, עובד בעבודות שונות במוסך המקומי או על הטנדר שלו.
הוא היה שלו, שקט ומאוכזב. השינוי הדרסטי גרם לי לתהות כמה ממה שטריניטי סיפרה לי היה אכן אמת. היא אמרה שההתנהגות של אחיה הייתה סתם, ללא סיבה. או שאולי היה משהו שהיא הסתירה. תחושת הבטן שלי והעובדה שטריניטי לא הייתה מסוגלת להביט בעיניי, הבהירו לי שזו האפשרות השנייה.
טריניטי הזכירה שהוא נמצא שוב בעיר. לא שהיא הייתה צריכה לספר לי, עם האופן שבו רכילות מתפשטת בשכונה שלנו. אבל לא הבנתי למה היא שלחה אותו לחלץ אותי. טוביאס ואני כמעט לא החלפנו מילה אחת בינינו מאז בית הספר היסודי. ולא רק זה, אלא שבכל פעם שהייתי לידו, החושים שלי התערפלו והפכו לכדור אחד גדול ומסובך, שהפעיל כל סנטימטר של מבוכה שהיה בי.
הוא טרק את דלת הטנדר שלו, ותשומת ליבי מייד הופנתה אליו כשצעדיו הארוכים קירבו אותו אליי. הזווית הקלה של הלסת שלו נראתה קשה כאבן, ויכולתי לראות קמט עמוק בין גבותיו, כשהוא התבונן בצמיג שהכזיב אותי.
"מה קרה כאן?" הוא רטן. הדמיון שלי היה חזק, אבל מורת הרוח הברורה בקולו הייתה אמיתית במאת האחוזים.
"בור בכביש," יצאתי מהמכונית ועמדתי לידו, משלבת את זרועותיי על חזי. "קרע לגזרים את הצמיג הארור שלי."
מבטו הזועף העמיק, ואז הוא כרע כדי לבדוק את הנזק. "קרע לגזרים הוא אכן המונח הנכון." הוא ניגב את ידיו במכנסי הג'ינס שלו וקם. "יש לך צמיג רזרבי?"
הצבעתי אל תא המטען. "תרגיש חופשי."
צפיתי בו עובד, בשתיקה, מאחר שהנחתי שכך הוא היה רוצה. בזמן שעבד, בחנתי אותו בתשומת לב, במה שהרגיש כמו הפעם הראשונה. שערו הכהה היתלתל קצת מתחת לאוזניו, וכתפיו הרחבות מתחו את הבד הלבן על גבו. רגליו היו כל כך עבות, עד שיכולתי לראות אותן אפילו דרך הג'ינס שלו. שרירי רגליו היו כאלו שנבנו על ידי ספורטאי.
נעשיתי טובה בלהעמיד פנים שהוא לא נמצא בסביבה, כשהוא היה בה מאוד, משום שהימנעות הייתה טובה יותר מן ההשלכות האחרות. טריניטי אף פעם לא תראה בעין יפה את המשיכה שלי לאחיה. היא אמרה את זה כשהיינו בנות ארבע־עשרה והעמדנו פנים שאנחנו מעודדות במשחק כדורסל בפארק בשכונה שלנו.
"את לא יכולה לצאת עם אחי, את יודעת את זה?" טריניטי אמרה, ועיניה הצטמצמו כשביצעתי נגיעה מושלמת בבהונות.
היססתי קצת לפני שהעפתי מבט נוסף.
מבטה היה כל כך מאשים, כאילו ידעה שתמיד הייתי דלוקה על אחיה. "זה פשוט יהיה מוזר." היא פלטה צחוק מתנשף וגלגלה עיניים. "ולא נוכל יותר להיות חברות."
מדוע היא החליטה לדבר באותו רגע? מעולם לא הבנתי. האם תקעתי בו מבטים? כנראה. אבל זה היה הרעיון שלה להופיע בחצאיות המיני הארורות האלה.
כשהיא קפצה מייד בחזרה לתרגילי העידוד, כאילו לא מחצה לי הרגע את הנפש, קיבלתי החלטה לשחרר כל רגש שטיפחתי לגבי טוביאס. החברוּת שלי עם טריניטי הייתה חשובה מדי, ואף פעם לא אתן לבחור להיכנס בינינו.
כשהוא שוב דיבר, עיניי קפצו לכיוונו, ננעלו על עיניו הכחולות־אפורות. הן נראו כמעט כסופות, כשאור השמש האיר עליהן, ותאמו בצבען למפתח שהיה תלוי על השרשרת שהוא ענד על צווארו. הייתי כל כך עסוקה בללטוש בו עיניים, עד שלגמרי החמצתי את מה שאמר.
"את צריכה לנסוע רחוק?" חזר ואמר, ורוגז חלחל אל טון דיבורו.
"אמממ." תזכירו לי לאן אני נוסעת? "כן. לוס אנג'לס, למעשה."
עיניי נאחזו בידיו המוכתמות מגריז. "תודה שטיפלת בזה. עכשיו אולי עוד אצליח להגיע בזמן." עקפתי אותו וצעדתי לעבר חזית המכונית, ופרץ של הקלה מילא אותי.
"וואו." ידו נשלחה החוצה וחסמה את מסלולי. "את לא יכולה לנסוע ללוס אנג'לס עם הצמיג הזה. את צריכה ללכת להחליף אותו בצמיג אמיתי."
פניי נפלו, ונאנחתי. שילבתי את זרועותיי כדי לחבק את עצמי, כי משקל האכזבה מחץ את חזי. חיכיתי כל חיי לאודישן הזה. אם לא אגיע ללוס אנג'לס היום, זה יהיה הסוף לחלומות שלי. לא יכולתי לתת לזה לקרות. זו הייתה ההזדמנות שלי, והרגשתי את זה עמוק כל כך, עד לשד עצמותיי. כל גופי השתוקק, כשדמיינתי מה מחכה לי בסוף היום. הייתי פשוט מוכרחה להגיע לשם.
כאשר הבטתי בו שוב, עלתה בי מחשבה.
"אתה יכול לקחת אותי?"
מבטו זינק אליי בחדות כזאת, עד שהופתעתי שזה לא גרם לו לצליפת־שוט בצוואר. "לקחת אותך לאן?"
"ללוס אנג'לס."
חזהו עלה, וקמטים החלו להיווצר במצחו.
"זה שעה מכאן, אמיליה."
"שעה וחצי כשיש עומס תנועה," תיקנתי אותו. כנראה לא הצעד הכי חכם מצידי.
הוא נשף החוצה והניד בראשו. "תראי, הבטחתי לטריניטי שאעזור לך להגיע הביתה. היא לא אמרה כלום על להסיע את התחת שלך ללוס אנג'לס. להורים שלך אין נהג או משהו?" הוא הניד בראשו והעביר את אצבעותיו בשערו. "אני בטוח שתמצאי פתרון."
חרדה החליפה במהירות את ההקלה שחשתי רק שניות אחדות קודם לכן. לא הייתה כל דרך שבה אוכל לבטוח באחד מן העובדים של הוריי שייקח אותי ללוס אנג'לס, מבלי שזה יתחיל את השיחה - ממנה חששתי, אודות העתיד שלי.
רעיונות צצו במוחי, עד שאחד מהם נפלט מפי. "אוכל לקנות לך ארוחת ערב אחר כך."
המבט שטוביאס שלח אליי היה מלא חשדנות.
"מה גורם לך לחשוב שארצה ללכת איתך לארוחת ערב?"
בלעתי את מבוכתי ואז קימטתי את פניי בתסכול. הוא צדק. לא היה כל פיתוי באילוצו לאכול איתי ארוחת ערב, בנוסף לכול, אבל התחלתי להיות נואשת.
"אז מה דעתך על 'אהיה־חייבת־לך'? אם אי פעם תצטרך משהו ממני, רק תגיד." הוא לא נלחם בחזרה מייד, ולכן פערתי את עיניי, ואפשרתי לו לדעת שאני רצינית. "כל דבר."
הוא פלט גניחת תסכול, וזה היה הרגע שבו ידעתי שניצחתי.
שוב קפצתי פנימה. "תראה, אני יודעת שזה לא נוח, אבל לא הייתי מבקשת, אם זה לא היה חשוב. אני מוכרחה להגיע ללוס אנג'לס. אתה מוכן בבקשה לעזור לי להגיע לשם?"
הוא הסיט את מבטו ואז הרים את ידיו מעל ראשו, בכניעה. "בסדר, אבל את תהיי חייבת לי, בגדול." הוא הדגיש את המילה האחרונה כשגהר מעליי, כנראה בניסיון להפחיד אותי. זה לא היה קשה, בהתחשב בכך שגופו היה גדול פי שניים מגופי. "ואסור לך לספר על זה לטרין. היא תרצח אותי אם היא תגלה שנסענו ללוס אנג'לס בלעדיה."
צווחתי וקפצתי במקומי. "עשינו עסק."
הוא צדק לגבי זה שטריניטי תרצח מישהו, אבל ידעתי שהמישהו הזה, לא יהיה הוא.
 

הספר ההתנגדות לכוח המשיכה 

פרולוג
 
אמיליה

במקום כלשהו בין בית ילדותי לרצועת החוף הארוכה של חוף מאליבו, המכונה "זהב מאליבו", שפעם נהגתי לקרוא לה החצר האחורית שלי, התגלתה דמות מוכרת.
ריסיו הארוכים עפעפו כשנשף, עיניו הגדולות הצטמצמו לכיוון הרגליים החשופות שתקע עמוק בחול, קמטי גיל מוקדמים קימטו את מצחו השזוף והבעה זועפת נחה על פניו.
ליבי זינק בחזי, כשאי נוחות התבשלה בבטני. שלוש שנים מאוחר יותר, ועדיין המראה של טוביאס ג'יימס ערער את שיווי משקלי.
הוא עמד כמה מטרים ממני כשהרים את מבטו וראה אותי. הרגע הזה היה כמו ברק והאיר את ההפתעה שלו. עיניו התרחבו וחשפו ים עגול, בעל עומק אינסופי, ולרגע פגיע אחד, חשבתי שאולי השארתי שם את העוגן שלי.
פעם, מזמן, הבטתי לתוך אותן העיניים ממש וראיתי את העבר, ההווה והעתיד שלי. הייתי בטוחה שכל חלום מקודש יתגשם, כשיגיע הזמן הנכון, אבל היינו צעירים, ולחיים היו תוכניות אחרות עבורנו.

חלק ראשון


שלוש שנים לפני כן

פרק 1
 
אמיליה

צליל שקשוק העיר אותי והוביל את מבטי אל עבר חלון חדר השינה. היה חשוך בחוץ, מלבד כמה כוכבים מנצנצים וזוהר הירח. טלטלתי את ראשי, מקווה לנער את ערפל השינה העמוקה. זה היה נס שהצלחתי להירדם עם רעש המוזיקה והקולות שהגיעו מהקומה למעלה. ההורים שלי היו חיות מסיבה. זה לא היה יוצא דופן אצלם לערוך חגיגה אקראית באמצע השבוע כדי לחגוג כל הישג קטן שהשיגו בחברה שלהם. לקוחות, בעיקר שחקנים, מפיקים ומלהקים, היו הכול בשבילם - הלחם והחמאה שלהם. לאיש לא היה אכפת שהמתבגרת שלמטה צריכה ללכת לבית הספר למחרת בבוקר.
עיניי הסתגלו אל השעון שעל שידת הלילה שלי — השעה הייתה 3:25 בבוקר. מצמצתי שוב והבחנתי שצלילי הבס הרועש ממערכת הסטריאו נעלם עכשיו. המסיבה כנראה נגמרה, אבל צליל השקשוק נשמע שוב, ואחריו קול של הקשה על זכוכית.
הפניתי את ראשי אל עבר הדלתות הצרפתיות שהובילו אל הפטיו האחורי. עיניי נחתו על דמות שהתחננה להיכנס דרך הדלת שלי. גבוה, עם ברדס על ראשו ועיניים כחולות צלולות, שהביטו ישר אליי. הרגשתי פרפרים מתחת לצלעותיי.
חטפתי את סדין המשי שלי ממיטתי, משכתי אותו על חזי באינסטינקט. התעוררתי לגמרי והתיישבתי, רגעים אחדים אחרי שזיהיתי אותו.
טוביאס.
קפצתי ורצתי לעברו, חיוך פורח על פניי. לא יכולתי להתאפק. עברו חמישה ימים מאז הנסיעה הסודית שלנו בחופשת האביב ל'ביג סור' - שם עשינו קמפינג בטנדר שלו, רק שנינו, ובכל יום מאז שחזרנו, הוא התגנב אל החדר שלי והמשכנו איפה שהפסקנו שם על ההר.
אחרי שפתחתי את המנעול, משכתי בידית והוא נכנס לחדרי, ממלא את החלל כמו שמילא אותו תמיד, בביטחון וכוונה.
"איחרת," האשמתי אותו, כשמשך אותי לתוך זרועותיו החסונות. הוא היה כל כך גבוה, עד שראשי נח על החצי התחתון של חזהו, וגופו ממש הקיף אותי. נאנחתי לתוכו, נשמתי את הניחוח הרענן שלו, של עץ ארז וקוקוס.
"חיכיתי שהעניינים כאן יירגעו," אמר. "שלחתי לך הודעה — בה ציינתי שאני לא רוצה להסתכן בכך שיראו אותי."
הבטתי לעבר מיטתי, היכן שהטלפון שלי היה מונח, ואז זה נחת עליי. לעזאזל. שכחתי לחבר אותו למטען. "הוא כנראה הפסיק לעבוד אחרי שנרדמתי." שלחתי אליו מבט זועף מוגזם. "מאוחר מדי עכשיו לצפות בסרט." הוא גיחך ורכן, שפתיו רפרפו על אפי. "בכל מקרה אנחנו לא ממש רואים את הסרט."
הוא צדק. אף פעם לא יכולתי להתרכז בסרט, כשהייתי עסוקה בלנחש את המסע שפיו וידיו יעשו כשאנחנו שוכבים יחד. צמצמתי את עיניי ומשכתי אותו לעבר מיטתי. "אבל להעמיד פנים זה כל כך כיף."
פיו התעקל בשעשוע מופגן. "את בטוחה לגבי זה?"
סירבתי לענות, שכבתי ונתתי לשערי החום להתפזר סביבי. טוביאס בא בעקבותיי. הוא עמד עם הפנים אליי, הנמיך את גופו, עד שהוא גהר מעליי, קרוב בצורה מסוכנת.
בשבוע החולף, התרגלתי אל השגרה הזאת. התרגלתי אלינו, אבל טוביאס אף פעם לא היה אמור להיכנס אל מתחת לעורי. היינו אמורים להיות רומן אביבי חולף.
ליטפתי את לחיו כשנישק את כף ידי, בעודי משננת כל תו בפניו, אוהבת את המרקם החלק של עורו. עפעפיו נעצמו למגעי.
הפניתי את ראשי, נתתי לעיניי להבהב אל עבר הירח שמחוץ לדלתות הכפולות. שאפתי נשימה עמוקה, הנשיפה הייתה מטהרת, ולרגע שכחתי שהספירה לאחור אל הסוף שלנו תקתקה ברקע.
כשהייתי איתו, לא רציתי לחשוב על כך שהוא עתיד לעזוב בשביל הכדורסל ואני - בשביל הריקוד. רציתי לבלות כל דקה, כפיצוי על הזמן האבוד. טוביאס ואני הכרנו זה את זה מאז שהיינו ילדים; הוא היה השכן שלי וגם אחיה הגדול של החברה הכי טובה שלי, אבל אף פעם לא הכרתי אותו באמת, לא באופן שרציתי להכיר אותו עכשיו.
"מה היית לומד אם לא היה לך הכדורסל?"
הוא תהה לגבי זה לרגע, ואז נשען על מרפקו. כשהוא דיבר, הוא העביר את אצבעו על גומי המכנסיים שלי. "זה קל. ניהול ספורט. אני לא יודע אם אי פעם חשבתי על החיים שלי, בלי שיהיה בהם כדורסל. אבל כשאני חושב על העתיד שלי - כשאפרוש מהאן.בי.איי - אשמח ללמד או לאמן." עיניו נצצו אל מול עיניי. "ומה איתך? מה היית רוצה לעשות אילולא היית מחליטה שמה שאת רוצה להיות זה רקדנית באן.בי.איי?"
התעלמתי מהכנפיים שרפרפו בחזי, כשהחלום שלי הוזכר.
לרקוד באן.בי.איי, זה כל מה שרציתי לעשות מאז שהייתי ילדה קטנה. "משהו בפיזיקה, אני חושבת."
הוא התרחק קצת, והמבט בעיניו היה משועשע. "באמת?"
משכתי בכתפיי והצבעתי על החלון של חדרי - שהירח היה בדיוק באמצע המסגרת שלו. "תמיד הוקסמתי מהטבע ומהמכניקה שמאחורי כל זה. להורים שלי כבר נמאס לשמוע אותי שואלת "איך?" והם פשוט קנו לי אנציקלופדיות." צחקתי, ידעתי איך זה נשמע. "כן, אנציקלופדיות. כאשר מדובר בהורים מאוד ליברלים, שהקריירות שלהם היו בתחום המדיה התקשורתית, היה להם משהו נגד גירויי יתר לפני גיל שלוש־עשרה. בכל פעם שהייתה לי שאלה, הייתי שולפת את הספרים האלה ונכנסת למחילת הארנב כדי למצוא תיאוריות."
"תיאוריות, הא?" הוא כופף את ראשו, קרב את אפו אל צווארי והעביר אותו לאורך עורי הרגיש. אחר כך נתן לי נשיקה עדינה שם. "מה התיאוריה החביבה עלייך?"
חייכתי. "התפיסה השגויה לגבי כוחו של הירח. הירח אולי קטן, אבל יש לו מספיק עוצמה בכדי להזיז אוקיינוסים."
הוא זז כך שכעת התבונן בעיניי. "באמת?"
הנהנתי, העברתי את אצבעותיי על זרועו ושנאתי את התזכורת המנדנדת הזאת, אי שם בתוך ראשי, לכך שאחד מן הלילות הללו יהיה הלילה האחרון שלנו. "איך אתה חושב שנוצרות הגאויות באוקיינוס?"
הוא הרים גבה. "מהירח?"
"כמעט. מהמשיכה הגרוויטציונית של כדור הארץ אל הירח." חייכתי. "אני חושבת שיש משהו קסום בעוצמת המשיכה של הירח. איך פיסת סלע שחורה בשמיים מסוגלת להזיז אוקיינוסים, להאיר את שמי חוצות ולייצב את סיבובו של כוכב הלכת הארצי הגדול ביותר במערכת השמש שלנו?"
קווצת שיער נפלה לתוך עיניו במהלך ההרצאה החנונית שלי. הזזתי אותה, והשפה שלו התרוממה קצת בזווית. "את השתמשת הרגע במונח 'כוכב לכת ארצי'?"
דחפתי אותו, בצחוק. "כן, קצת כמו שאתה משתמש במילים "חדירה לסל", "חסימה" ו"יסודות קליעה"." התכווצתי מבחירת המונחים שלי, כשטוביאס זרק את ראשו לאחור וצחק.
רטנתי, דחפתי אותו על גבו וזזתי כדי להתיישב עליו. הוא החזיק את עצמו על מרפקיו, הושיט לי את ידיו ומשך אותי על ברכיו. סנטרו עלה, סנטרי ירד, והחיוכים מלאי התשוקה שלנו נפגשו.
"איך זה מרגיש להיות הנמוך?" הקנטתי אותו.
ידיו רפרפו על ירכיי. "מרגיש ממש טוב." הוא המשיך את העלייה שלו עד שכפות ידיו חפנו את ישבני דרך מכנסי היוגה שלי. "שמח ששאלת."
צחקתי, רכנתי אליו וגיריתי את שפתיו בשפתיי. "אתה יודע מה עוד מרגיש ממש טוב?"
עיניו הכחולות האפילו. "הו, יש לי רעיון."
אצבעות עדינות משכו את הרמז הקל לבד הוורוד שהציץ ממכנסיי. הבלעתי חיוך והתנדנדתי מעליו.
אפו רטט כשהוא רטן ומשך אותי קרוב יותר אליו. כשברכיי כרוכות סביבו וחזי לחוץ אל חזהו, הוא קבר את מילותיו הבאות בצווארי. "את מתגרה בי כאילו את לא חושבת שאקרע ממך את הבגדים האלה."
כל גופי התלהט, כשהנשימה הבאה שלי נקטעה. "אתה מאיים עליי, כאילו שזה יהיה משהו רע."
זווית פיו התעקלה למעלה, מרמזת על מה שקיוויתי שהוא כוונה מרושעת. "את חצופה, כשאני מפריע לך לישון. אני חושב שזה מוצא חן בעיניי קצת יותר מדי."
"אני חושבת שאני מוצאת חן בעיניך קצת יותר מדי."
הוא משך בכתפיו, עיניו הוסרו מעיניי וגלשו אל צווארי. "יכול להיות שאת צודקת, אבל זה לא משנה כלום, נכון? החלטנו לשמור את העניינים בינינו בסוד."
קלטתי משהו חדש בטון שלו, והתרחקתי קצת ממנו. "נכון. וזה היה הדבר הנכון לעשות."
מצחו התקמט, ולא יכולתי שלא לתהות אם יש לו הרהורי חרטה. אבל למה? דיברנו על "מה שיקרה בהמשך" כבר תריסר פעמים מאז שחזרנו הביתה. זו הייתה החלטה הדדית לשמור את העניינים בינינו תחת פרופיל נמוך.
בסופו של דבר, הוא הנהן. "כן, טרין תתעצבן."
זו הייתה לשון המעטה, ושנינו ידענו את זה. טריניטי, אחותו הצעירה של טוביאס וחברתי הטובה ביותר, תמיד הפגינה יחס מגונן כלפי אחיה הגדול. מכיוון שנמאס לה מכל הבנות שהתיידדו איתה רק כדי להגיע אל טוביאס, היא איימה עליי כבר לפני שנים, ואמרה לי שאחשב מתה מבחינתה, אם רק אעז לפלרטט איתו. שנים רבות כיבדתי את משאלותיה, עד הרגע שבו לא הייתה אפילו משאלה אחת בעולם שיכלה להציל אותי מלהתאהב בבן של השכנים.
לפעמים חשבתי שלא ייתכן שהיא עדיין מרגישה כמו שהרגישה כשהיינו בנות שלוש־עשרה. הפכנו כבר מספיק מבוגרות, כדי לבחור בחופשיות עם מי אנחנו רוצות להיות.
אבל ראיתי איך טריניטי שמרה על טוביאס, כאילו הוא קבר מצרי אסור, וכיצד היא דיברה עליו כאילו הוא 'בחור אבוד ומוטרד' שרק היא מסוגלת להבין אותו. השנה החולפת הייתה גרועה במיוחד. רק כשטוביאס חשף בפניי את הסוד המשפחתי הגדול במהלך הטיול הספונטני שלנו בחופשת האביב, התחלתי להבין את השינוי שחל אצל חברתי הטובה ביותר.
טוביאס אומץ כשהיה תינוק, והוריהם הסתירו את זה מכולם, כולל מילדיהם. כשהוא נתקל במסמכי האימוץ שלו בשנה שעברה, זה שינה את המסלול של כל מה שטוביאס עבד בשבילו, מאז שהיה ילד. החלומות שלו להיבחר לדראפט התנפצו כהרף עין.
הוא לא היה מסוגל להתרכז בבית הספר, בכדורסל או בכל דבר אחר מלבד בשקר שסיפר לעצמו - שהוא כבר לא שייך. הוא התייחס לזה כאל הסחרור שלו.
"לא רק האגו של טריניטי מטריד אותי," אמרתי בחיוך עצוב. "אנחנו עלולים להסתבך לגמרי ברגשות. יהיה כל כך קל ל —" פלטתי אנחה.
עיניו הפצירו בי. "מה התכוונת לומר?"
"כלום." הנדתי בראשי, יודעת שאני צריכה להתנהל בזהירות. כל דיבור על רגשות יהיה טריטוריה מסוכנת. "אתה נכנס לדראפט, ואחר כך אתה תעבור מי יודע לאן, ו —"
"תעצרי רגע, אמיליה. אני מקווה שאהיה מועמד לדראפט, וזה לא אומר שמובטח לי שאתקבל. שלחתי את המכתב שלי לפני כמה ימים, ואני אמור לקבל תשובות בעוד שבוע לפחות. עם ההיסטוריה שלי, בגלל העובדה שעזבתי לפני האליפות, הם כנראה אפילו לא ישקלו לקחת אותי ל"קומביין", וזה הופך את הסיכויים שלי לקלושים, במקרה הטוב."
"קומביין?"
"זה כמו תצוגה כזאת - שבה הקבוצות בוחנות את הכישורים של מועמדים ברמה גבוהה. רק חבורה נבחרת זוכה להגיע לשם."
הלסת שלי נשמטה. "יש לך עכשיו את הסוכן ההוא. ארון וולס. הוא מכיר את מגלי הכישרונות. הוא עזר לך להסביר למה היית צריך לעזוב כשעזבת, ועדיין יש לך את הנתונים הסטטיסטיים מהתקופה שכן שיחקת. אתה תתקבל. אתה נועדת לשחק כדורסל. הייתה סיבה לזה שארון הגיע אליך. אז, כשתקבל הזמנה ל'קומביין', מי יודע איפה תמצא את עצמך אחרי הדראפט, ואני אהיה בלוס אנג'לס."
גבותיו התקרבו זו אל זו. "נשמע שהקדשת לזה קצת מחשבה."
"ואתה לא?"
הוא לא היסס והנהן מייד. "כן, למעשה. כן. התכוונתי למה שאמרתי ב'ביג סור'. אני רוצה לקחת אותך לדייט אמיתי. לארוחת ערב, סרטים, חוף ים. לא נשאר לנו עוד הרבה זמן עד שאחד מאיתנו יעזוב, ובכנות —" הוא בלע את רוקו. "ככל שאנחנו מבלים יותר זמן יחד, כך אני יותר רוצה לספר לטרין."
חרדה לפתה את חזי, ותוך כדי כך שברה את ליבי." אנחנו לא יכולים."
"למה לא? אולי איבחר על ידי הליונס, ואז גם אני אהיה בלוס אנג'לס."
נאנחתי אנחה כבדה. "ואם לא? ומה אם נספר לטריניטי עלינו, והיא תשנא אותנו בגלל זה? זה יהרוס את הזמן שנותר לנו. האם שווה לנו להכאיב לטרין, אם אתה כן תעזוב?" אולי זה היה אנוכי מצידי, אבל לא רציתי שטוביאס יצטרך לבחור בין אחותו לביני. חששתי שזה מה שיקרה.
עיניו נעו בין עיניי כשהלסת שלו התהדקה. "אני רואה שכבר החלטת על כל העניין. תודה שהתייעצת איתי."
חפנתי את פניו בכפות ידיי. "תפסיק. אני לא רוצה שנעשה משהו שנתחרט עליו אחר כך. להיות ביחד זה מרגיש נכון, אבל ברגע שלא תהיה כאן —"
"אני משחק כדורסל רק חמישה חודשים בשנה."
"כן, ואז יש טרום עונה, ואימונים מחוץ לעונה, אימונים רגילים, קידומי מכירות. אתה חושב שיהיה לך זמן בשבילי? אתה חושב שבכלל תזכור אותי?"
"אמיליה —"
הנדתי בראשי, קטעתי את דבריו והדחקתי את רגשותיי. סירבתי לאפשר לאחד מאיתנו להתעכב על ה"מה אם". "בוא נחכה עוד שבוע. הדראפט הוא ביוני, נכון? אז אתה כבר תדע לאן אתה הולך."
הוא הביט בי למשך פרק זמן שנראה כמו נצח, עיניו היו מלאות בכל כך הרבה מילים שרציתי להוציא ממנו, אבל ידעתי שלא תהיה דרך חזרה אחרי שאשמע אותן. הדברים בינינו היו כל כך חדשים, עד שלא רציתי שמישהו מאיתנו יתחרט על ההחלטה. הרגשתי שנכון יהיה לתת לנו זמן לקבל את ההחלטות האלה.
חייכתי אליו חיוך קטן, בניסיון להפוך את האווירה לקלילה יותר. "רק תחשוב. יכול להיות ששנינו נצטרף לאן.בי.איי בעוד כמה חודשים."
טוביאס לא חייך, וזה גרם לבטני להתכווץ, אבל הוא התחיל להנהן לאט. ההכרה הקלה הזאת הספיקה לי לצורך הנשימה הבאה, ואז עיניו התערפלו כשהטה את ראשו וקירב את פיו אל פי.
רכנתי, העברתי את שפתיי על שפתיו, רוצה נואשות שיגיב באותה להיטות שאיתה נכנס לכאן קודם. 'חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה' לא היו בגדר אפשרות עבורנו בעתיד הקרוב, אבל נכון לעכשיו, הוא היה שלי, ואני הייתי שלו. וכל רגע גנוב, היה רגע שהייתי עתידה לנסות להאריך ככל האפשר.

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ק. ק. אלן
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות