דף הבית > פגומים - לוטוס
פגומים - לוטוס
תאריך הוצאה: 2022
קטגוריה: פגומים מעט
מספר עמודים: 438
תרגום: יעל צוק
עריכה: מירה רוזנפלד

פגומים - לוטוס

         
תקציר

בשביל שאר העולם, הוא היה הילד הקטן שנעלם בארבעה ביולי.

בשבילי, הוא היה הכול.

מאז שהוא נעלם, הלב שלי לא נותר כפי שהיה, אבל למדתי לבנות את חיי סביב החתיכה החסרה הזו.

עשרים ושתיים שנים מאוחר יותר, הדבר האחרון שציפיתי לו היה שהחתיכה החסרה הזו תשוב בחזרה.

שמו הוא אוליבר לינץ´, וזהו הסיפור שלו.

זהו הסיפור שלנו.

 

אודות המחברת

ג´ניפר הרטמן חיה בצפון אילינוי, עם גיבור הרומנים האישי שלה ושלושה ילדים. כשהיא לא כותבת סיפורי אהבה מותחים, קרוב לוודאי שהיא מנסה למצוא את כל הדרכים, בהן תוכל לשבור לכן את הלב ולחבר אותו בחזרה. היא נהנית משקיעות (כי בקרים זה קשה), רכיבה על אופניים, נסיעות, בינג´ שידורים חוזרים של ´באפי ציידת הערפדים´, ומן השעה הזאת ביום שבה הקפה מתחלף ביין. היא אוהבת טאקו. היא גם ממש, ממש, רוצה ללטף לכן את הכלב.

http://www.jenniferhartmannauthor.com

פרק ראשון

פרולוג


"רד מהכביש, פריק!"
אני קופץ לאחור. מכוניות חולפות על פניי במהירות, ברעש חזק ובהבזקים של צבעים ושל אורות. קולות נשימה מבוהלים מטפסים במעלה הגרון שלי כשאני מועד לצד הכביש.
זה חלום.
אנשים יושבים במכוניות האלה, וחלקם מציצים מהחלונות ומכוונים לעברי מכשיר כלשהו. הם נושמים את האוויר, לוטשים עיניים, צוחקים וצועקים מילים אל הערב החשוך.
לא יכול להיות שזה קורה.
אני פורץ בריצה, וסחרחורת מתפשטת בי. קול פעימות הלב שלי כמעט מתפוצץ באוזניי וגורם לרגליים שלי להיחלש בכל צעד בהול. כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה בלגן. אני נחנק, פותח את רוכסן חליפת המגן שלי באמצע הריצה ופושט אותה, כשאני מרים את היד אל המסכה שלי.
אני עוצר.
רעש צופר מבהיל אותי. אני כמעט מועד על הפלסטיק שנערם סביב הקרסוליים שלי וחושף את החזה ואת המכנסיים הספוגים בדם שלי. האוויר הקר מכה בעורי.
לפני שאני מספיק לחשוב על זה, אני מושך את המסכה מעל הפנים — מחסום ההגנה האחרון שלי.
אני שואף חמצן יקר אל הריאות, נושם עמוקות ונותן לקור למלא את ריאותיי לראשונה מזה עשרות שנים. אלוהים, זה מדהים. אני בולע אותו כמו מים, כמו מזון, ומתענג על טעם המושק החורפי והארצי ששכחתי מזמן.
ואז אני מריח את הריח מתחת — מריר וחריף. אדים כלשהם. הלב שלי מפרפר מפחד.
אוי, אלוהים... אדים.
ברדפורד צדק.
עשיתי טעות גורלית.
אני לופת את הצוואר ומחכה למוות. החזה שלי מתכווץ, הריאות שלי מחרחרות ואני צונח בחוזקה על החצץ כשהברכיים שלי קורסות. מכוניות ממשיכות לחלוף על פניי ומרססות אותי בבוץ ובלכלוך. בעיניים מטושטשות, אני רואה את אחת מהמכוניות האלה מאיטה לצידי וכמה שניות לאחר מכן, רגליים מופיעות בקו הראייה שלי. כפות רגליים מתקרבות, והנשימות שלי מאיצות.
"אדוני? הכול בסדר, אדוני?" אני שומע קול גברי, דומה לקולו של ברדפורד. "אני חושב שיש לך התקף פאניקה. אני אתקשר למוקד החירום."
הקול מתפוגג כשאני מתמוטט לגמרי ונאבק לנשום. האדים הרעילים מציפים אותי ומקפדים את חיי. אני מושך את הרגליים אליי לתנוחת עובר ולוחש בקול מחוספס, כשהכול מחשיך סביבי, "לוטוס..."
הלוטוס השחור הובס.

פרק 1


סידני

לא התכוונתי לחשוף את הגוף שלי בפני השכנה.
רק רציתי לקחת את הדואר, והחלוק שלי נראה מכובד מספיק. השכנים שלי רגילים לראות אותי במכנסי פיג'מה מרוחים בצבע, בכובעים צבעוניים, בגרביים לא תואמות ובחולצות אוברסייז בהדפסים של שנות התשעים. בדרך כלל, הכול יחד.
כך שהחלוק נראה כמו עליית מדרגה. הרגשתי טוב עם זה.
אבל אז החלקתי על כתם של קרח ונפלתי בפישוק איברים על שביל הגישה מול הבית של לורנה גיבסון. למזלי, לבשתי תחתונים, אבל חגורת החלוק נפתחה, וציץ הציץ מתוכו, מה שגרם לאישה הזקנה לאחוז במחרוזת התפילה שלה ולעשות את סימן הצלב תריסר פעמים.
אני מחזירה את ה"חברים" למקומם וקמה על הרגליים, כשאני נאנקת מהכאב שפועם בעצם הזנב שלי. אני מנופפת ללורנה, שמפילה את הדואר שלה ובוהה בשמיים, בטח מתפללת שאלוהים יכה אותי בברק. "אני בסדר!" אני קוראת בעליצות מאולצת. היא מתעלמת ממני וממשיכה לדקלם את מילות התפילה שלה. "התחתונים עם הדפס הנמר מוצעים למכירה בוויקטוריה סיקרט, אם את תוהה. הם מבד נושם!"
לורנה מתנשפת בקול, מניחה יד על הלב ומנענעת את הראש לעברי מהצד השני של החצר. נראה כאילו היא רוצה לבצע בי טקס לגירוש שדים בעצמה. "מופקרת," היא ממלמלת לפני שהיא אוספת את הדואר שלה וממהרת להיכנס לתוך הבית.
סידני נוויל. הפרחה המופקרת של סמטת בריארווד.
אני לא מתרגשת, וצוחקת בשקט. לורנה שונאת אותי מאז שסירבתי בנימוס להצעתה להצטרף למועדון התנ"ך שלה לפני כמה שנים. אני מניחה שזה כמו מועדון ספרים של ספר אחד בלבד — התנ"ך.
בהתחשב בזה שאני אוהבת לקרוא רומנים אפלים עם הרבה סקס ושפה גרפית, אני בטוחה שהייתי יושבת שם משועממת ותוהה מתי אדם וחווה סוף־סוף יתחילו להתפרע.
"את בסדר, סידני?"
אני מעסה את הישבן שלי, מהדקת את החלוק ומסתכלת לעבר הבית בצד הנגדי שלי. הראש של גייב מציץ החוצה מבעד לדלת המרושתת, כשקמט מכסה את מצחו.
אני מחייכת ומושכת בכתפיים. "אוי, אתה יודע, רק מרגיזה זקנות לפני הקפה של הבוקר. כרגיל."
"איזו בחורה בעייתית," הוא קורץ ומשעין את המרפק על משקוף הדלת. "נפגעת?"
"רק הגאווה והמוניטין המושלמים שלי."
"אם ככה, את בסדר."
"מעולה." אני מחייכת חיוך רחב. "מרתון 'פילדלפיה זורחת' הלילה?"
הוא מפנה אליי את האצבע שלו. "תכיני את מטבל הטאקו ההוא, ואני בא."
אני מצדיעה לו בשמחה, והוא נעלם בחזרה פנימה.
גייב ולינגטון הוא החבר הכי טוב שלי. גדלנו יחד בעשרים ושתיים השנים האחרונות, ואנחנו כמו אחים. עברתי לגור בבית הזה עם ההורים שלי כשהייתי בת שלוש, ובשנה שעברה קניתי אותו מהם, כשאבא פרש מהעבודה ורצה להגשים את חלום חייו ולחיות במגרשי גולף. גייב גדל בבית הסמוך עם אביו ועם אימו החורגת.
ועם אוליבר.
אבל אנחנו לא מדברים על אוליבר.
אימו החורגת של גייב נפטרה לפני למעלה מעשור, ואביו - טרוויס ולינגטון, התחתן שוב והעביר את הבית לבן שלו.
אז אנחנו עדיין שכנים, עדיין חברים ועדיין מקבלים החלטות גרועות יחד.
אני חוזרת אל הבית, מרפרפת בחיובי כרטיסי האשראי שלי ובשאר החשבונות. אני דוחפת את המשקפיים בעלי המסגרת הכהה שלי במעלה גשר אפי ונזכרת בימים שהייתי מצפה לקבל דואר — כשהייתי מקבלת את המגזינים לנוער ואת כרטיסי האשראי המפוצצים בכסף מסבתא.
החתולה השמנמנה שלי, אלקסיס, מגרגרת כשהיא מקיפה את קרסוליי, ואני מושכת את הקוקו המרושל שלראשי, לפני שאני מתכופפת להרים את החתולה. אני הולכת אל המשרד, כשהג'ינג'ית תחובה מתחת לזרועי, לעשות סדר במיילים ולהתכונן להתחיל בעבודה. אני מעצבת גרפית שעוסקת בבניית אתרים ללקוחות. כך לפחות אני משלמת את החשבונות, בכל מקרה.
אני גם מציירת.
ציור הוא התשוקה האמיתית שלי, ואני אסירת תודה על כך שהוא מספק כר פיננסי נוסף לעזור לתמוך בהרגלי הקפה שלי ובאוסף הספרים המושחתים שלי. כמה יצירות שלי הוצגו בגלריה לאומנות, כמו גם במכירות פומביות. אני משתתפת בירידי אומנות ובתערוכות ספקים, ומקבלת בקשות אישיות באינטרנט.
בהרבה מובנים, זהו חלום חיי. אני עצמאית, עובדת מהבית ועושה את מה שאני אוהבת. מדי פעם בסופי שבוע, אני עובדת בבר, כדי שאוכל להעמיד פנים שיש לי חיי חברה מלבד הפייסבוק והחתולה שלי.
אבל אני לא אשקר ואגיד שזה מושלם — הבדידות מכה בי לעיתים קרובות. ההורים שלי גרים במרחק של שעה נסיעה, ולאחותי, קלמנטיין, יש חיים משלה, עם בת צעירה ומאבק גירושים מלוכלך.
אחרי שאני מדליקה את המחשב הנייד שלי ומתמקמת עם ספל הקפה, אני מתחילה לעבוד. עוברת על המיילים ומתכתבת עם אחת מכותבות ספרי הרומנטיקה האהובות עליי, שיש לי את הפריווילגיה לעצב עבורה אתר אינטרנט.
כשאני מושיטה את היד אל הטלפון הנייד שלי כדי להפעיל את הפלייליסט של שירי להקת לורד הורון, המרפק שלי מכה בטעות באלקסיס, שקופצת מהשולחן ומפילה את ספל הקפה שלי.
"שיט!" אני מקללת ומגלה שהקפה שלי נשפך על ערמת ציורים שהנחתי ליד עמדת העבודה שלי. "לא, לא, לא..." אני תופסת חולצת טריקו זרוקה וממהרת בחזרה אל זירת הפשע. הנשימה שלי נעתקת, כשאני מבחינה בציור שספג את עיקר הפגיעה.
זה ציור של אוליבר לינץ'.
החבר הכי טוב שלי מהילדות.
אחיו החורג של גייב.
הילד הקטן שנעלם בארבעה ביולי לפני כמעט עשרים ושתיים שנה, ולא נראה שוב. אני מנגבת את ציור הדיוקן בטירוף, ודמעות פורצות מעיניי.
לא הציור הזה. בבקשה, רק לא הוא.
השקעתי שמונה חודשים ארוכים בעבודה על הציור הזה. הוא היה מבוסס על תמונת מחשב של אוליבר מבוגר שפורסמה בתקשורת. בתמונה הוא נראה כפי שהיה נראה היום, לו היה עדיין בחיים.
החולצה סופגת את הקפה שנשפך, ואני מתבוננת בקפה המחלחל אל בד הכותנה, מניחה אותה בצד ומתחקה באצבע לאורך קו הלסת שלו. עברו יותר משני עשורים, אבל הפצע עדיין טרי. הלב שלי כואב, כשאני חושבת על הילד עם השיער החום והעיניים בצבע השקיעה. אני יכולה לשמוע את צחוקו ולדמיין את הסרבל שלו המכוסה בכתמים.
לפעמים, אני יכולה להישבע שאני מרגישה אותו או שומעת אותו לוחש את שמי.
סיד.
חדר השינה הישן של אוליבר סמוך למשרד שלי, ששימש בעבר חדר משחקים, כשאחותי ואני היינו ילדות קטנות. הזיכרונות שלו ושלי צועקים בדיחות מעבר לחלון, משחקים בטלפון בחוט ובשתי פחיות, ומספרים סיפורי רוחות, כשפנסים מאירים מתחת לסנטר שלנו. באותו יום אחרון, בארבעה ביולי 1998, תכננו ללכת לראות את הסרט 'אבא מתארס' שיצא באותו חודש. האימהות שלנו היו החברות הכי טובות, והן אהבו לקחת אותנו לקולנוע — היינו צוחקים כשבידינו הפופקורן וסוכריות הגומי שלנו, בזמן שאימא שלי ואימא שלו, שרלין, היו מגניבות יין אל הקולנוע וצוחקות יותר מאיתנו.
אף פעם לא צפיתי בסרט 'אבא מתארס'.
עד היום לא צפיתי בו. לא יכולתי לצפות בו בלעדיו.
במבט אחרון לחלון של אוליבר, שעכשיו חשוך ומלא בקופסאות ובבלגן, אני מסיימת לנגב את הדיוקן ומעבירה אותו למקום בטוח יותר בפינת החדר. אני מדחיקה את הרגשות ומנסה לשוב ולהתרכז בעבודה שלי.
לפני שאני מספיקה לעשות זאת, הרינגטון, הבוקע מהטלפון הנייד שלי, נשמע. זו נעימת הפתיחה של 'תיקים באפלה' — מה שאומר שזאת אחותי. אני לחוצה בגלל הדד־ליין שלי ומעבירה את השיחה לתא הקולי. השעה כמעט עשר בבוקר.
היא שולחת לי הודעה במקום.
קלם: תעני לי, זנזונת.
אני גונחת.
אני: אני עובדת, כלבה.
קלם: אני צריכה שתשגיחי על פופי בסוף השבוע הזה. בבקשה. ואין דובדבן בקצפת, כי אכלתי אותו.
אני כובשת חיוך ומסמסת לה בחזרה.
אני: אני עובדת בבר בסוף השבוע הזה, אבל אוכל לקחת אותה איתי. נוכל ליצור זיכרונות נפלאים ולחשוב אילו בחירות אינן נכונות לעתיד שלה, כשהיא תגדל. וגם, בראנט בטוח ילמד אותה כמה מילים חדשות וססגוניות, ו... יש תחרות החולצה הרטובה.
#איזה־כיף־גיבוש־דודה־אחיינית.
קלם: אני אשאל את רג'ינה.
קלם מסיימת את ההודעה ומוסיפה שפע של אימוג'ים מרגיזים, ואני לא יכולה שלא לצחוק, משתיקה את הטלפון ורצה למטה להכין עוד קנקן קפה.

האידיוט הבריז לי.
גייב ואני קבענו בינג' 'פילדלפיה זורחת' בשעה שבע, ועכשיו כמעט שמונה. מטבל הטאקו הולך ונגמר בכל ניגוב של הטורטייה, כשאלקסיס שוכבת על הברכיים שלי. אני מורידה את המשקפיים ומושיטה את היד לטלפון הנייד שלי, כשאני מתכוננת לפוצץ את הטלפון של גייב בממים של דיוויד הסלהוף. הוא בטח מצא בחורה יפה לבלות איתה את הערב, וזה בסדר גמור, אבל הוא יכול היה לעדכן אותי בשינוי התוכניות שלו.
במקום זה, אני רואה הודעה מקלמנטיין שהחמצתי.
קלם: אחותי. תדליקי חדשות.
אני מקמטת את המצח. היא יודעת שאין לי טלוויזיה רגילה — רק נטפליקס והולו, כמו רוב בני דור המילניום. אני עומדת לפתוח את הפייסבוק, מקור החדשות המועדף עליי, כשאני מבחינה באורות מהבהבים משתקפים על מסך המקלט שלי. אני מתרוממת על הברכיים ומציצה מבעד לווילון, והפה שלי מתייבש.
הבית של גייב מוקף בניידות משטרה.
מה, לעזאזל?
אני תוהה אם הוא עורך את אחת המסיבות שלו, אבל אין מכוניות אחרות בחניה, ולא שמעתי שום מוזיקה או רעש.
שיט, משהו לא בסדר.
בחילה שוטפת אותי כמו גל ועוצרת את נשימתי. אני לא חושבת פעמיים לפני שאני נועלת את מגפי החורף שלי ורצה החוצה מהדלת הקדמית, כשאני לא לובשת דבר מלבד מכנסי הטרנינג וחולצת הטריקו שלי. האוויר הקר הוא ניגוד מבורך לחום שמתפשט בגופי.
אני מסובבת את הראש ימינה ורואה את לורנה גיבסון עומדת במרפסת הקדמית שלה. יד אחת שלה אוחזת בתליון הצלב, והשנייה מכסה את פיה. העיניים שלה אינן מלאות בבוז ובשיפוטיות הרגילים — הן מלאות בדמעות.
בלב הולם ובברכיים שמתחננות לקרוס, אני אוזרת אומץ וצועדת דרך שכבת השלג הדקה שמכסה את הדשא שלי. אורות המשטרה מיטשטשים, כשאני הולכת בצעדים מגושמים לעבר הבית של גייב, וקולטת ששכחתי להרכיב את המשקפיים שלי בחזרה. כשאני מגיעה אל דלת ביתו, אני לא טורחת לדפוק. פותחת את הדלת המרושתת ונכנסת פנימה, וכמעט פוגעת בקצין המשטרה. שלושה פרצופים לא מוכרים מסתובבים אליי בגבות קמוצות ובשפתיים הדוקות.
"את חברה של המשפחה?" שואל אחד מהם.
הקול שלי רועד כשאני מגיבה, "איפה גייב? הוא נפגע?"
אבל אז אני רואה אותו.
הקצין זז הצידה ומגלה את החבר שלי. גייב יושב על קצה הספה, כשהמרפקים שלו מונחים על הברכיים, והידיים מחזיקות את פניו. העיניים שלו אדומות, מלאות בדמעות, והוא מביט בי בהבעה הכי רדופה שראיתי מימיי.
הלב שלי מתכווץ ופועם בטירוף, ובלבול ופחד נאבקים בתוכי. "גייב... מה קרה?"
גייב קם ומשפשף את הפנים שלו בכפות ידיו כשהוא צועד לאט לעברי. השיער הבלונדיני הכהה שלו דבוק למצחו המנצנץ מזיעה. "סידני."
אני מסתכלת עליו ומחכה בעיניים פעורות וברגליים רועדות.
"סידני..." הוא אומר ונושם נשימה עמוקה. "זה אוליבר. מצאו את אוליבר."
האוויר נוטש את ריאותיי ברעש חזק, ואני מתנודדת על שתי הרגליים כשאני תוהה אם שמעתי טוב. הראייה המטושטשת שלי מתערפלת עוד יותר, כשדמעות חדשות מציפות את העיניים שלי. "מ־מה?" קול נשיפה חנוק נמלט מבין שפתיי, כשהמילים נקלטות במוחי אחת אחרי השנייה.
מצאו את אוליבר.
מצאו. את. אוליבר.
אני מצליחה לשאול שאלה אחת: "איפה הייתה הגופה שלו?"
הגופה שלו. העצמות שלו.
הסרבל שלו, המלוכלך בכתמים של ארטיק.
גייב צועד עוד מספר צעדים לעברי, והגרון שלו נע כשהוא בולע בחוזקה. הוא לוחץ את היד על הכתף שלי ואני מודה לו מאוד על כך כשהמילים הבאות שלו מושכות את השטיח מתחת לרגליי.
"הוא חי."
אני מתעלפת.

המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ג'ניפר הארטמן
עוד ספרים של
הירשמו לרשימת התפוצה של הוצאת לבבות