פגומים - הנפילה לפני הנסיקה

הקדמה

יום 0

 פרק 1

מה שאנחנו מספרים

יום 6

זה לא סיפור כזה גדול, הסיפור שלי.

אימא שלי ואחי הצעיר נהרגו בתאונת דרכים כשג׳יימסון ואני היינו בני שבע. המוות שלהם הרס אצל אבא שלי משהו מהותי ומאז הוא לא חזר לעצמו. זה לא משהו חיצוני. אם בכלל ,הקריירה שלו כסניגור דווקא נסקה בשנים שלאחר התאונה. אבל באותו יום איבדנו את שני ההורים שלנו.

ג׳יימסון ואני תאומים לא זהים. זה לא נורא כל כך מבחינתו - הוא דומה לאבא שלי. אבל אני דומה כמו שתי טיפות מים לאימא שלי, ולכן אבא שלי לא יכול להסתכל עליי.

כן, זה דפוק בטירוף שאבא שלי נטש את היתומים שלו אחרי מותם של אשתו ובנו. זה כואב כשאתה ילד, וגם היום זה לפעמים עדיין כואב. אבל כאדם בוגר אני מבינה מה קרה לו. הוא רק בן אדם.

שנות ההתבגרות שלי היו סוערות.  בניגוד לאבי,  ששקע בעבודה, ובניגוד לג׳יימסון שהשקיע את כול כולו בספורט, אני לא מצאתי מוצא לתסכולים ולצער שלי ולכן עשיתי המון צרות:

עֵבֵרות קטנות ותעלולים שגבלו ברשלנות פושעת.

אבל התיק הפלילי שלי נקי לגמרי. על כך אני צריכה להודות להריסון ט. סלואן, אב השנה, אחד הסניגורים המעולים ביותר במדינה.

״וזה כל הסיפור בקליפת אגוז.״ אני מסיימת את סיפור חיי באנחה. ״נעורים מבוזבזים שבאופן בלתי נמנע חוזרים לפגוע בי .

מצטערת שבזבזתי לך את הזמן.״אני לא באמת מצטערת - רק מעוצבנת.

זה היום השישי, הטיפול האישי השישי שלי שבו אני חוזרת על אותו סיפור מזוין. תודה לאל שאין טיפול בימי ראשון; אחרת הייתי יוצאת מדעתי.

הפעם יש שתיקה של עשר שניות,  ואז הדמות שיושבת בכורסת עור מולי אומרת, ״ספרי לי קצת על אימא שלך.״

אני מפשקת את רגליי מעט ושבה ומצליבה אותן. הקול, אפל ועמוק, מרטיט בדממה שהוא משאיר אחריו. זה לא קול שניתן להתעלם ממנו בנקל; לא ניתן להתעלם גם מהגוף. תמיד אהבתי גברים שמרכיבים משקפיים.

אני נושמת עמוק וכמה קווצות שיער מדגדגות לי את הלחי כשאני נושפת אוויר. ״תראה,״ אני מתחילה ומביטה בברכיי .

״כבר אמרתי לך, אני בקושי זוכרת אותה. היא שרה המון. היא קלעה לי צמות. היא קראה לי סיפורים לפני השינה. היא מתה .

זה עצוב. אין כאן שום דרמה.״

״אמיליה--״

״מיה,״ אני מתקנת.

דוקטור צ׳סטיין הוא איש מקצוע בכל רמ״ח איבריו. אין בקולו רמז לכעס כשהוא שואל, ״ומה עם אשתו השנייה של אבא שלך? אפשר לדבר עליה?״

מבטי המבוהל מזנק אל פניו.  ״איך אתה יודע על ג׳יל ,לעזאזל? מה הכלבה הזאת כבר אמרה?״

ההתפרצות שלי לא עושה עליו רושם. אוקיינוס של קור רוח. ״מיז ריצ׳מונד סירבה לדבר איתי, אבל הנישואים שלהם והגירושים שבאו בעקבותיהם הם מידע גלוי וידוע לציבור.״

הוא משפיל עיניים כחולות בהירות לפנקס שהוא מחזיק בחיקו. אני נושמת בקלות רבה יותר כשהוא לא מביט בי.

״מצאתי תמונה שלה מהתקופה שלפני הגירושים.״רק זה חסר לי.

אצבעות ארוכות ואלגנטיות מרימות דף בודד ומטות לעברי את התמונה המודפסת. זוהי ג׳יל, ללא ספק - ללא גבות, עורה בצבע כתום מנומר.

אני נושכת את שפתיי.

דוקטור צ׳סטיין מצמצם עיניים שמבזיק בהן משהו שאני לא מצליחה לזהות. אם הוא לא היה רובוט הייתי מאמינה שמדובר בהומור.  התמונה חוזרת לחיקו.  אני מגלגלת עיניים לתקרה ומחכה שהדחף לצחוק ייעלם.

״את לא מכחישה את העובדה שאת האחראית לשינוי שחל בה?״

אני מושכת בכתפיי ומשפילה את מבטי אל החזה שלו .

החליפה והעניבה לא מסתירות את העובדה שהוא בכושר מעולה .הפקרות מינית מעולם לא הייתה אחת ההעדפות שלי, אבל אני לא עיוורת ואני נקבה בת עשרים ושמונה. ודוקטור צ׳סטיין הוא ממתק לעיניים.

אני מרשה לעיניי להפליג למחוזות דרומיים יותר ומפנטזת איך אני רוכבת עליו כשהוא יושב בכורסת העור המרופטת שלו.״אמיליה.״

״הממ?״

״תפסיקי.״

הפקודה מצליפה בי כמו שוט. חום לוהט מתפשט במעלה צווארי ופניי. אני מסתובבת במהירות כדי להשקיף דרך החלון הקרוב.

״מצטערת,״ אני ממלמלת .

הוא נאנח ועור הכורסה שלו משמיע חריקה כשהוא נע. ״בואי נפסיק להיום.״

אני מזנקת על רגליי ונמצאת בצד השני של המשרד לפני שהוא מספיק לקום. ״תודה, דוק. נתראה מחר.״הדלת נסגרת ואני לא מצליחה לשמוע את המענה שלו.

אני משחררת רעד שמרטיט את כל הגוף שלי וצועדת במסדרון האלגנטי לעבר האקווריום, המרכז של המתקן שצורתו U. שם החיבה ניתן לאולם בגלל החלונות הענקיים השולטים בקירות הצפוני והדרומי וגם בגלל המצלמות הדיסקרטיות לכאורה המותקנות לאורך תקרת הקורות.

מבחינה אסתטית, החלל נראה כמו מבואה של אתר סקי מפואר, עשויה עץ כפרי מחוספס, שולחנות נמוכים ורהיטים לא בקווים נקיים ושקטים. אבל במקום עצים והרים בחוץ, הנוף הוא מדברי .

קילומטרים על גבי קילומטרים של שממה.

אני לא לגמרי בטוחה איפה אני - נרדמתי באמצע הדרך לכאן. אני יודעת שנסענו מזרחה מלוס אנג׳לס, וכאשר הגענו השמים היו עדיין בצבעי שקיעה. אולי אנחנו במקום כלשהו מעבר לפאלם ספרינגס? אולי במדבר מוהאבי?

בכל מקרה, המקום מבודד ומבוצר. עכשיו, כשהשמש קופחת בכל עוצמתה על האדמה המולבנת, אני רואה את הגדר הגבוהה שהחמצתי תחת מעטה החשכה.

״מה את עושה, גולדי?״ שואל קול משועשע.

אני מסובבת את ראשי לעבר בעל הקול, גבר גבוה עם שיער חום פרוע וחיוך לעגני.

אני מחייכת אליו באירוניה דומה. ״מה שמתחשק לי.״הוא צוחק ומתקרב אליי עד שהוא עומד לצידי. ״את חושבת שזו גדר חשמלית?״ הוא שואל בעיניים מצומצמות.

״לא. היא ודאי נועדה להרחיק ממך את צלמי הפפארצי.״הגבר שלצידי, קאלם ריברס, הוא במקרה אחד הדוגמנים היקרים ביותר בעולם.

הוא נושף בבוז. ״המקום הזה דומה לאזור 51. הם בחיים לא ימצאו אותי. בכל מקרה, אני בנופש באינדונזיה. סופג אנרגיות רוחניות.״

אני צוחקת, אבל הצחוק שלי נשמע מאולץ. כמי שנולדה עם גנים של סקרנות תוקפנית, שלא לומר חטטנות, אני מתקשה יותר ויותר לא לשאול אותו מה הוא עושה כאן. אבל חיטוט בנוגע לנסיבות שהייתם של אחרים במקום הזה הוא אחד האיסורים הגדולים כאן. קדחו לי על זה במהלך פגישת ההכנה לפני שישה ימים, והמנחים והמדריכים מזכירים את זה שוב ושוב במהלך הפגישות הטיפוליות הקבוצתיות.

בלי שאלות או הערות ספציפיות על העבר. כשאחד מאיתנו נע בכיוון נושא שאינו הכאן והעכשיו, הם קוטעים אותו או פונים למישהו אחר.

רק דוקטור צ׳סטיין יודע את הסודות שלנו.

״איך הייתה הפגישה שלך?״

״משנה סדרי עולם,״ אני עונה בציניות.

הוא מחייך בהבנה. ״אני אומר לך, תקיאי את כל המטען שלך .

זה כל מה שהוא רוצה, ואת תראי שתרגישי טוב יותר. הוא קוסם .

החרא שהוא קולט... זה שווה את זה, תאמיני לי.״

אני מביטה בו בזווית העין. ״אני רואה שאתה מאמין בו כמו חבר כת עיוור.״

הוא דוחף אותי בכתפו. ״עדיף ללכת אחריו מאשר אחרי בקבוק וודקה.״

אני מסובבת את הראש בתנועה חדה, אבל הוא פוטר את העניין שלי בהינף יד.

״סתם עובד עלייך. הייתי מכור לקוקאין.״ הוא מטה את הראש שלו. ״או אולי לפורנו?״

אני מנידה בראשי בתנועה נוזפת. ״לא יפה לעבוד ככה על אנשים.״

הוא מגחך ועיניו החומות-ירוקות נוצצות בצורה ממגנטת .זה הסמל המסחרי שלו, שעליו בנה את הפרסום שלו: ההבעה שממיסה כל בחורה. כשאני מגלגלת את עיניי במקום להתמוסס במקום, קאלם מחייך סוף סוף חיוך אמיתי שחושף למבטי שן תחתונה עקומה מעט.

״את מוצאת חן בעיניי, מיה.״

״כן, בטח,״ אני אומרת בביטול. ״אתה מחבב אותי רק בגלל שאני היחידה כאן שלא ניסתה לזיין אותך.״

הוא שותק אבל אני רואה שהוא רוצה לשאול למה. לא בגלל שהוא מגלה בי עניין מיני - למרות שאני יודעת שאני מושכת אותו - אלא מתוך סקרנות פשוטה .

אני יוצאת דופן בעיני גבר שרגיל שנשים בכל הגילים ומכל המגזרים נופלות לרגליו.

בגלגול אחר ודאי הייתי הראשונה שמכניסה אותו למיטה .גופנית, קאלם עוצר נשימה. הוא גם חכם ומקסים ויש לו חוש הומור נהדר. אבל אנחנו לא בגלגול אחר, ואי אפשר להתעלם מהעובדה הבוטה שאני לא מזדיינת עם גברים שמוצאים חן בעיניי. כבר שנים שלא. לא מאז קווין.

קאלם, שמגיב לאנרגיה הקוצנית שאני מפיצה, שואל, ״בא לך לשחות לפני ארוחת הצהריים? ניקס וקינסי כבר בבריכה.״״מעולה.״ האמת שאני לא במצב רוח לראות אנשים. קאלם הוא הדייר היחיד כאן שלא עולה לי על העצבים.

״יופי. תני לי ללבוש בגד ים וניפגש שם.״

הצעדים שלו נמוגים, אבל אני נשארת לעמוד ליד החלון עוד כמה רגעים ומביטה בנוף הצחיח.

בשמש הצהריים הבוהקת, הגדר הרחוקה נראית כמו חזיון תעתועים מרצד, לרגעים קיימת, ברגעים אחרים נבלעת במדבר.

תחושה מוזרה של נתק מהמציאות מעקצצת לי בכל הגוף – כאילו אני חלק מהגדר. רגע אחד קיימת, ברגע הבא אני בלתי נראית. אי אפשר לראות אותי. אי אפשר לגעת בי.

רחש כבוש של צעדים קוטע את המחשבות שלי.  אני מסתובבת במחשבה שקאלם כבר חזר ושאני מתבוננת בגדר במשך דקות ולא שניות. אבל זה לא קאלם.

דוקטור צ׳סטיין חוצה את האקווריום לעבר האגף המרוחק ,שבו נמצאים המטבח, חדר האוכל, חדר הכושר וחדרים למדיטציה ,תרפיה קבוצתית ואמנות. הוא צועד במבט מושפל כשמשקפיו תלויים מאצבעותיו, וידו השנייה משפשפת נקודה כלשהי במצח.

אני מתבוננת בו כשעדיין נדמה לי שאני רואה ואינה נראית .אני מעריצה את הצעד הבוטח שלו, את החליפה הגזורה היטב ,את שערו הכהה והמסורק,  ואת האופן שבו החולצה הלבנה והמגוהצת שלו מדגישה את צווארו השזוף והחזק. שם המשפחה שלו, צ׳סטיין, הוא צרפתי, אבל מלבד עיניו הכחולות, האיש איטלקי מכף רגל ועד ראש. יש מצב שאימא שלו?

הוא עומד להיבלע במסדרון הסמוך ואז לפתע נעצר.

אני בלתי נראית.

הוא מדבר לחלל הריק. ״אימא שלך קראה לך מיה או אמיליה?״אני ממצמצת וחוזרת להיות נראית, אבל לא מצליחה לפתוח את הפה .

הרגליים שלי כבדות כמו בולי עץ, נטועות ברצפה, והלב שלי הופך לנוכחות כלואה והולמת בחזי.

״אמיליה,״ הוא אומר בקול חרישי ומהנהן לעצמו.